נשות ברזל בתנועת גוף ונפש, רוקדות על המסלול
מאיפה להתחיל? הכי קל להתחיל מהסוף, מהרגע ההוא שאני עושה צעדי ריצה אחרונים בהשלמת מרחק חצי אשת ברזל , עם שותפתי האדירה ליהי עמיצור לובל.
אני שוחה שולחת אותה לרכיבה והיא שולחת אותי לריצה שמסתיימת בחיבוק מתרגש על הדרך שעשינו ביחד.
ובמעברים, מילים טובות, נשיקה חיבוק, מטמיעות זו בזו כח, מסוגלות, היזכרות ואהבה.
ויש את הרגעים שקרובים לסיום , אחרי כל מה שהגוף והנפש עברו שהלב עולה לי עד גדותיו, והדמעות
גם . ואני אומרת תודה לכל הדרך, ולכל מי שפגשתי, ולכל מה שנמצא בתמיכתי תמיד.
ואולי בכלל אתחיל מהנס ההוא שקרה לי בזמן ההמתנה בין השחייה לריצה ,
בזמן שליהי רוכבת מצמח לצומת גמלא הלוך חזור .
בימים שלפני התחרות הרגשתי כלכך לא מפוקסת, נעתי בין אדישות לפחד שהלך וגדל.
בריצה האחרונה לפני התחרות הוא אחז בי כלכך חזק שרציתי לוותר.
וכדי להתכוונן קצת מבפנים, באחת הנסיעות לקחתי דף ועט ורשמתי לי משפטי תמיכה , כמו שאני מלמדת את היולדות שאני מלווה בדרך.
מטילה עוגנים בכתב , מניחה אותם במקום גלוי לעין , ונותנת להכרה שלי לחלחל את זה לתוכי פנימה.
אחד המשפטים היה "אני פוגשת אנשים מעניינים" לא האמנתי עד כמה.
כשאני מגיעה לבית הקפה הסגור, רוצה לאכול משהו אחרי שחייה , לקראת ריצה ..אני פוגשת קבוצה של א.נשים טובים יושבים שם, ואחרי כמה מילים שאנחנו מחליפות ביננו, קרן הולכת לרכב שלה ומביאה לי 2 פרוסות לחם ללא גלוטן, גבינה ומלפפון (יכולתי לבקש טוב יותר?)
ואני יושבת איתם לשעה קלה של הפגת מתח ושיחה קולחת.
מסתכלת לשמיים ואומרת תודה. אתה מסדר אותי, אני קורצת לאלוהים. אני כבר יודעת שהריצה תהיה טובה.
ובטח אני יכולה לספר על הרגע של ההזנקה למים כשאי חשק ברור אוחז בי, והראש נכנס למים והכל עכור , כמו להכניס את הראש לבוץ . ולא לראות כלום , ולשחות בעירנות שלא לקבל מכות מהשחיינים שלידי , עד שאני מרגישה בגב התחתון שכואב כי אני מרימה גבוה מידי את הראש.
בשחייה דרוכה.
ובתוכה אני עדיין מחפשת יופי, עוד ספוגה מהביקור אצל סבתא שלי בפריז ,עוד בהשראתה של לראות יופי וטוב בכל.
ואני מוצאת אותו בזריחה, ובתנועת הגוף הטובה שלי במים שהיא לי למשען.
ויש את השיחה עם ליהי ביום שלפני, אני משתפת אותה בחשש שלי , והיא בטון מרגיע מאוד מחזירה את הדברים לגודל הנכון שלהם, מעוררת בי שוב סקרנות, מזכירה לי למה נרשמתי.
והריצה. הריצה והשחייה יצאו לתחרות בתוכי בימים שלפני ; השחייה אמרה קלללללל שאותי את אוהבת יותר. אני מחבקת אותך תמיד, המים עוטפים אותך תמיד.
את מוצאת בי שקט. אני איתך מאז שאת זוכרת את עצמך הריצה הביאה את כל נסיון העבר,
את כל השעות הארוכות שגלגלתי רגליים בכל מיני פינות בארץ ,
את כל מה ומי שפגשתי בתוכי ובחוץ בזכותה, ביקשה שנזכור לה את טובה.
מזל שלא הייתי צריכה גם לרכב שתיהן הרעישו מספיק. הריצה הביאה לי את שמחת הלב הגדולה ביותר, אולי כי שם היה טמון הפחד שלי,
ובעיקר איך לרוץ בשעות שיא שמש.
האימונים שלפני הכינו אותי היטב.
ובסוף שמרתי על תדר פנימי יציב , וקצב ריצה יציב, וחיוך יציב. וכל מה שכתבתי לעצמי התגשם לי. גיליתי תדר רך יותר בתוכי , אוהדת ואוהבת אותי מבפנים.
מכריזה לעצמי שאני החברה הכי טובה שלי עכשיו. שרה לעצמי שירים בראש כל הדרך.
תראו בסרטון, איך סיימתי כשהאושר עולה עד גדותיו. סיימתי אני אומרת שוב ושוב . סיימתי.
הצלחתי להתכנס פנימה לתוך החוויה. לתוך עצמי. לזקק מסוגלות מתוך הפחד המדומיין, לשמור על עצמי.
סיימתי.ובדשא כשישבנו אחרי הכל , מול הכנרת, רגע לפני שקיבלנו את גביעי הזכייה בענק שלנו - שלשת- זוג נשים הגענו ראשונות בפער , וגם מבין כל השלשות שהתחרו, גברים ונשים דורגנו יפה מאוד.
והכל זה בזכות האהבה.
אמרנו שהכל זה כמו לידה. כמו שליהי קראה לספר המופלא שלה "לידה- מלאכת חיים" אנחנו פוגשות את האיכויות האלה בהכל , המחשבות שלנו מרימות כח או חולשה לשרירים שלנו. וככה אנחנו נעות. אז מיילדת ודולה יצאו לדרך, הכלכלנית האהובה שלנו שגית התאוששה מהמרתון שרצה ולכן לא באה אך היתה איתנו בלב מאוד בכל הדרך.
תודה לכל מי שעודד.ת בדרך, תודה למפגשים האנושיים שמחזקים שייכות, קשר, וקהילה. תודה לגוף , למסוגלות, לשותפות, למזג האוויר הטוב, למודעות ולפוקוס על המחשבות,
תודה ללימוד הגדול של איך לנהל את עצמי מבפנים. תודה על התוצאות.
