גם מתחנת רכבת בפריז אפשר ללוות לידה
אני אוהבת אותך מהרגע שהיא התקשרה אליי בווידאו ואמרה לי , לכי למקום שרק את שומעת.
וכשישבתי בקליניקה היא אמרה לי ; אני בהריון.
אני אוהבת אותך מהרגעים שהרגשתי את התנועות שלך מבעד לרחם של אחותי, מסמן את הוויתך כאן.
שומעת את שיעוריה בעת שהיא הרה אותך, אוספת את גבורת ליבה האמיץ לעבור בשער , שעל אף שכבר עברה בו. בכל פעם הוא נראה אחרת.
ממרחק 4,000 קמ , כמו שתחושת הבטן שלי ציירה לי, אני מתעוררת בבוקר ומרגישה אותך , אחות.
באה לשלוח לך הודעה; את לא לבד , אל תפחדי משום דבר. ופוטרת את עצמי, ששבת עכשיו, ואת לא תראי.
לקראת הצהריים, כשאנחנו בתחנת הרכבת הענקית , תחנת מעבר בין וורסאי לפריז - לבית של סבתא בחזרה. זאת שהלכנו בה קצת לאיבוד בבוקר..
את שולחת לי הודעה ; את זמינה ? כן. בטח שאני זמינה, מה משנה המרחק כשהלב מרגיש הכל.
מוצאת פיסת מדרגה לשבת עליה, ומעודדת אותך לתת מקום לכל הכאב, לכל החלומות שנשברו לך, לכל הפחד, והתסכול והעייפות והזמן שזה לוקח.
אני מכירה את זה כלכך טוב. צריך להתמסר , להכנע, להסכים להתייאש לחלוטין.
הדמעות שלך נאספות בליבי , ובדרך חזרה לסבתא שלנו אני מתפללת בעדך.
יודעת שתיישמי את התנוחות שהזכרתי לך ואת עצמך, היודעת.
אחרי שעה את שולחת , תודה נעמי.
ואני כבר יודעת שמשהו השתנה.
ככה זה ללדת. כשמסכימים לעבור בשער הייאוש , החיים מוכנים להפציע .
את הבשורה הטובה כלכך אנחנו מקבלים בהרכב משפחתי מורחב.
ומתרגשים ושרים לך ביחד.
מזל טוב אחות אמיצה ואהובה שלי, מזל טוב ילד אהוב, גור קטן שנוסף לשבט , לידיים הקטנטנות של אחותך ואחייך שרק רוצים ללטף ולהרגיש את הפלא שאתה.
מזל טוב גיסי האהוב מיכאל .
אוהבת אתכם כלכך
